1.

לפני כחודשיים, פנה אלי נציג מכירות והציע לי להתקין ברכבי את "הכפתור".

הכפתור הוא מערכת המותקנת ברכב ומחוברת למוקד אנושי לסיוע בדרכים, המזהה מיידית את מיקומו הגיאוגרפי של הרכב, ונותנת מגוון שירותים כמו טכנאי במקרה של תקלה, אפילו קלה כמו פנצ'ר או מיכל דלק ריק.

התפתיתי לרכוש את המערכת, וזה לא היה בגלל שאני טיפוס שמשתעמם מהתבוננות במחוג הדלק ולכן מוצא עצמי פעמיים בשנה, נתקע באמצע רבי עקיבא, נוסע במונית לתחנת הדלק, ואחר כך מתדלק בחמישה בקבוקים של "סופר דרינק" לשמחת ילדי התתי"ם וסתם עמך, שגם נותנים עצות איך להימנע מלשפוך מחצית מהתכולה לכביש. על פנצ'ר בואו לא נרחיב את הדיבור. זה עושה לי שחור בעיניים ותדמיינו מדוע.

תתפלאו, אבל לא הייתי רוכש את המערכת בשביל לחסוך את תחביב התדלוק שלי או להימנע מלהתחפש לצמיג מפעם לפעם. מה שדיבר  אלי היה האופציה הבאה: נציג המכירות סיפר לי כי "המערכת מכילה חיישנים, המזהים אם רכבכם עבר תאונה. במקרה זה, ההתקשרות למוקד נעשית אוטומטית ללא התערבות ידי אדם, ומבטיחה לכם שכוחות ההצלה והביטחון מודעים למצבכם ומיקומכם, גם מבלי שאתם או מישהו אחר התקשר".

זה כבר נשמע דמיוני לגמרי, ואני, כמו ששמתם לב בוודאי, יש לי דמיון. מערכת… מזהה… תאונה… יבואו… אל תשפטו אותי אבל זה עשה לי את זה. הזמנתי את המערכת כמעט בלי לעפעף.

2.

מאז ההתקנה אני מביט על הכפתור כל הזמן. והוא משיב לי מבט. אי אפשר אחרת. המערכת מותקנת בחלון ממש מול עיני. ישנם ימים בהם אני מחייך אליו בידידות, אך ברוב הימים אני זורק בו מבטים חשדניים ואומר לעצמי: "עזוב חיים, זה סתם כפתור. אין כלום מתחת. אף אחד לא הולך לנחש שקרה לך משהו. בשביל לבדוק את זה אתה צריך תאונה. על זה הם בונים. רק על זה. בטח יש איזה חמישה נהגים שגילו שהכפתור הוא סתם פלסטיק. ארבעה מהם לא כאן בשביל לעשות משהו עם המידע הזה והחמישי קיבל את הכסף בחזרה…".

עצמי, אפילו לא טרח לענות לי.

למעשה כבר התחלתי לתעב את הכפתור הזה. והתחלתי להרהר אולי יש איזה סעיף בדבר "חודשיים וחצי ניסיון" ואולי סתם אעקור את הדבר הזה ואיווכח שהוא לא מחובר לכלום….

3.

השבוע, בעת נסיעה להרצאה בצפון, בכביש מהיר, על מהירות 110 קמ"ש, צמיג המכונית פגע בלבנה שהיתה מונחת באמצע הכביש.

נשמע "בום" מחריש אזניים, הרכב הזדעזע, ניתר באוויר, נחת  והמשיך לנסוע… ועוד לפני שאני יוצא מההלם אני שומע קול "אדון ולדר הכל בסדר איתך?"

אני מדבר איתכם על חמש שניות. לא יותר. בהתחלה לא הבנתי מי מדבר אלי…("מה, זו קבלת הפנים שם?…") אבל הקול המסתורי אומר "מדברים כאן מ"הכפתור" אצלנו יש התרעה על תאונה, אנחנו רק מוודאים שהכל בסדר."

כמובן שהסברתי מה קרה והודיתי להם על המענה המהיר. אך אתם לא מבינים מה עשה לי האירוע הזה.

ההרגשה הזו, שהיתה לה גם הוכחה מעשית, שיש מישהו שקשוב בכל רגע לכל צרה שלא תבוא, נתנה תחושת ביטחון שקשה להבין. מבחינתי, רק התחושה הזו, הצדיקה את התקנת המכשיר ברכב.

4.

מלבד הסיפור, שהוא יפה לכשעצמו, כמובן שזה לקח אותי למחשבות עמוקות יותר.

אני עובד עם ילדים ועם נערים, ויכול לראות באופן מיידי את ההבדל בין כאלה שיש להם נוכחות הורית לבין אלה שלא.

"הכפתור" נתן לי המחשה שתוכל להיות מובנת לכל אחד ואחד.

ילד שהוריו נוכחים בחייו, מכירים אותו על בוריו, קשובים לרגשותיו, יודעים את מצבו הרגשי, החינוכי הרוחני והחברתי, וכאשר מתרחשת תזוזה, בעיקר תזוזה משמעותית, הם שם כדי להגן עליו, לתמוך בו ולהושיט לו סיוע, הוא ילד הרבה יותר מוגן ובטוח מאשר ילד שהוריו אינם נוכחים בחייו ואינם יודעים עליו כמעט דבר.

מעבר לכך: עצם הידיעה של ילד שיש נוכחות הורית בחייו מרגיעה אותו גם כשאין בעיות ואפילו מונעת בעיות מפני שילד בטוח ורגוע הוא לעולם ילד בריא יותר מילד שאינו כזה.

אז אמנם אין שום כפתור המותקן אצל ילד שנוכל לדעת כל מה שקורה לו, ואתם יודעים מה? גם אם היה כפתור כזה לא הייתי ממליץ לכם להתקין אותו. כי נוכחות הורית מוגזמת מדי עלולה להיות כובלת מעיקה וחונקת. היא עלולה גם לפגוע בהתפתחות הטבעית של הילד. אך מצד שני, כל ילד חייב לדעת שיש איזשהו "כפתור וירטואלי" שגורם להוריו לדעת באופן כללי את מצבו ולהיות קשובים כאשר הוא נתקל באיזה סלע קיומו.

הכפתור הזה, חייב התקנה ממושכת מאד. התקנה שחייבת להתעדכן כל הזמן על ידי התעניינות במצבו של הילד, אם מולו ועם מול הגורמים האחרים בחייו.

5.

כדי לדעת איך לעשות זאת, נציג את המבחן הבא: ונכנה אותו "מבחן הכפתור"

1.         האם אתה יודע את תאריך ימי ההולדת של ילדיך?

2.         האם אתה יודע באיזו כיתה כל ילד/ה לומד/ת?

3.         האם ידוע לך שמו של מחנך/ת הכיתה?

4.         האם שוחחת בחודש האחרון עם גורם חינוכי (מנהל/ת מחנך/ת ר"מ/ ראש ישיבה/ משגיח)?

5.         האם קיימת בחודש האחרון שיחה רצינית בת למעלה מרבע שעה עם כל אחד מילדיך? (מדובר בשיחה רגועה ולא כמריבה על חייו, תחושותיו, לימודיו, מצבו החברתי וכו')

6.         האם אתה יודע מי החבר הכי טוב של בנך, האם את יודעת מי החברה הטובה של בתך?

7.         האם יש לך מושג מה מצבו החברתי של הילד/ה הנער/ה?

8.         האם אתה יודע את המצב הלימודי של בנך/בתך?

9.         האם יש לך מושג מה דעתו של הצוות החינוכי בביה"ס/ישיבה/סמינר אודות בנך/בתך?

10.       האם אתה יודע מה התחושה של בנך/בתך על הצוות החינוכי בביה"ס/ ישיבה/סמינר?

11.       האם אתה יודע היכן נמצא כל אחד מילדיך בכל שעות היממה?

12.       האם בדקת בשנה האחרונה מה מצב השיניים של כל אחד מהילדים?

13.       האם קנית בחצי השנה האחרונה מתנה (אפילו קטנה) לכל אחד מילדיך?

14.       האם נתת עונש לכל אחד מילדיך? (במידה והיה צורך בכך)

15.       האם הענקת מחמאה בשבועיים האחרונים לכל אחד מילדיך? (גם אם לא היה על מה)

16.       האם הערת בחצי השנה האחרונה הערת ביקורת על דבר הזקוק לשינוי אצל כל אחד מילדיך?

17.       האם דרשת בשנה האחרונה מילדך להתנצל על דבר מה שעשה למחנך/ת חבר/ה או אחד מההורים?

18.       האם את/ה נוהג/ת להתנצל בפני ילד על משגה שעשית איתו? (אם עשית)

19.       האם חיבקת ונישקת בשבוע האחרון כל אחד מהילדים? (בפרט הקטנים)

20.       האם יצאתם בחצי השנה האחרונה לבילוי משותף עם המשפחה?

6.

השאלות האלה מספיקות לכם כדי לדעת פחות או יותר את מידת הנוכחות ההורית שלכם. הכוונה האמיתית כאן היא לתת זרקור על דברים שברורים לנו מאליהם (לא חידשתי דבר בכל 20 השאלות), אך לפעמים בשל הטרדות אנו דשים אותם בעקבנו.

ואם יצא מ"המבחן" הזה ,טיפול שיניים אחד, מחמאה, חיבוק, שיחה בת רבע שעה, פגישה עם מחנך/ת, עונש שנשכח או מתנה שלא ניתנה ובעיקר חיזוק הקשר בין ילדים והורים – ברגע שכל ילד יחוש שיש לו את "הכפתור" האישי שלו – והיה זה שכרנו.

7.

אבל האמת היא שהכפתור הוא רק השליח שנותן את התחושה. מה שקרה לי השבוע הוא סוג של נס ששום כפתור לא יכול לעשות. רק בורא עולם ולו התודה ולו הברכה.

כי גבוה מעל גבוה שומר… ומעל כל כפתור יש את ההשגחה האמיתית, ההשגחה העליונה.